הסדנא הסתיימה לפני שבועיים. והמילים פשוט לא באו.. מעבר לזמן שלוקח לחזור לשגרה אחרי חווית היציאה ממנה, הפעם, המילים כמו סירבו לצאת...ניסתי פעם, פעמיים לשבת מול המחשב ולדלות מתוכי טקסט שיתאר ולו במעט את שחלף - וכשזה פשוט לא קרה, הנחתי לזה..
והנה עכשיו, ובעקבות שיחת טלפון ארוכה ולא צפויה עם שולי, באות ועולות להן המילים מהמעמקים, ואיתם תחושה שלפעמים, הצורך לחלוק משהו עם האחר יוצר מעצמו את קווי המתאר, שרגע לפני כן, נדמה היה שאינם.
ומיוחד כלך כך לפגוש את אותם קווים שהופכים חומר גלם לצורה, באותה המידה שמיוחד היה להיות חומר הגלם שכביכול היה כלום.
מכל מקום, מצאתי את עצמי מספרת לשולי, שעבורי התרגול, ההוראה, והיותי חלק מקבוצת התרגול שלנו, הם לעיתים מעבדת מחקר מרתקת, בה מתאפשרת התבוננות על אותו מושג הנקרא חופש ובעיקר דרך חקירת קווי מתאר שונים וההוויה שנוצרת בתוכם.
מנקודת השקפה זו הסדנא האחרונה הייתה עבורי כמו פלטת צבעים למבקש לצייר.
כשתרגלנו את האסאנות חוויתי את עוצמתם הלא מתפשרת של קווי המתאר בגוף ובצורה. התרגול, העמיק וחקר ודרש ואתגר כל תא בגופי, מטעין רבדים חדשים לתוך הצורה שוב ושוב. לעיתים התעוררה תחושת כאב, לעיתים נפגש מבטי הפנימי עם אופיין הלא מתפשר של תנוחות ה"אין מנוס" כהגדרתה של רחלי.. לעיתים צפה אי ידיעה עמומה, אך ממש במקביל לכל אלו, נוצרו גם אדוות חדשות של חופש שהתהוו דווקא שם, דווקא מתוך החוויה הזו, וכך בהדרגה עם התפתחות התרגול הותמרו הכאבים החדשים לגילוי מחוזות חדשים בגוף, הגבול הנוקשה הפך אט אט למורה דרך ותיק ומנוסה, ותחושת חוסר הסיפוק, לשקט עמוק מתבונן ורגוע, וברגעים מסוימים המכלול כולו כמו שר את שירו והלב נפתח. בתרגולי הפראניאמה, הרגשתי שאני נלקחת לסוג של מקדש פנימי, שיש בו מתחושת הטוהר והקודש ואף שם נחשפתי למרחבים חדשים שבתחושה הפנימית, יכלו להיווצר תודות לאותם קווי המתאר שיצקו בגוף קודם לכן, האסאנות. העבודה עם החמר והבוץ, בשעות אחר הצהריים, הפכה בין כפות ידי כמפת השמיים, תהייה אחת גדולה על אותם הקשרים בתוליים של מגע ורגש וחיבור לעצמי, ובסוף היום פרייה המופלאה, מקור להשראה, עם הנוכחות והיכולת הנדירה להוביל לתוך/ומתוך טקסטים שלוקחים לפלנטות שמעבר למילים, וכל זאת בהומור מיוחד, ידע וחוכמה שאינם מופרדים מדעה ועמדה אישית, לעיתים ברורה וחדה כתער.
ייתכן, ויותר קל לחקור את הפתוח פתוח הזה דרך מיקומם של גבולות מאוד ברורים. ובאמת כמתרגלים בתחילת דרכם יש משהו באחיזה הזו של האסאנות, בבהירות, לאן ואיפה צריך לשים כל איבר ואיבר, שיוצר שקט, שיוצר בטחון, מישהו או משהו מגיע, ואומר איך דברים אמורים להיות ונוצר סדר, ואין ספק, שסדר זה משמש מצע ובסיס מצויין לצמיחה לעבר מרחבים חדשים בהמשך. אך במקביל, כאשר היסודות כבר עומדים יש משהו ואפילו אמיץ, בלהצליח לשחרר וללכת מעבר, מעבר לידוע, מעבר לגבול שמבקש להתרומם, מעבר לידיעה שיש משהו או מישהו אחר מלבדך שיודע מה נכון, ומה לא נכון, ושם לאט ובלב נקי ,לחצות למרחב הפתוח- שהוא אתה.
אני מודה מעמקי ליבי לכל אותם אנשים שהיו חלק מהמצע המיוחד הזה שנוצר שם. מניפה אנושית קסומה, חלק מתהליך ובנייה של שנים. אני מודה מעמקי ליבי לרחלי על האומץ ורוחב הלב לנסח ביצירתיות הזו שלה שוב ושוב את המונח חופש, לדינה האין סופית, זיוה, וכמובן פרייה. בזכות כל אלו התאפשרה לי הזכות לטוס בתוכי לחוויה של חופש להיות עדה ללידתם של קווי מתאר חדשים, מפתיעים בגילויים.
תודה, תודה, תודה
ולסיום וברמה היותר ארצית, אבקש לחלוק שתי סיטואציות שנחרתו בי מהימים בצפון ושנראות לי קשורות.
הראשונה התרחשה יום לפני תחילת הסדנא. בעודי עומדת ומנקה את האמבטיה בביתה של רחלי נפגשתי בכתמים עקשנים שסירבו לרדת, נזכרתי שבמעמד זהה לזה בזמן אחר בעבר, רחלי חלפה ליד המשקוף וזרקה לי "אל תתאמצי דנה, הם לא יורדים.." אבל הפעם משהו בתוכי התעקש להיפתר מהם אחת ולתמיד ולהתבונן באמבטיה זוהרת בלובנה. ואכן תוך מספר רגעים רחלי כמו שמעה את המיית ליבי והגיעה עם חומר ניקוי חדש, מסרה לי אותו ונעלמה. נותרתי עם החומר החדש, הכתמים, ותשוקה עזה לניקיון.. ואז, פשוט התבוננתי על הכתמים, שפכתי את החומר, ו.. הסתערתי במלוא כוחי.. עיני היו עצומות (גם בכדי שהדי החומר החזק לא יצרבו אותן..) וכשפקחתי אותן, להפתעתי האמבטיה זהרה למולי.. קראתי לרחלי לבוא לראות, התבוננו יחד על הניקיון צחקנו, רחלי שאלה:" איך זה ירד?" צחקנו שוב כשעניתי: "פשוט לא הייתה להם שום אופציה אחרת"
והסיטואציה השנייה התרחשה דווקא ביום האחרון של הסדנא, בתרגול האחרון. היינו עייפים, קצת מותשים, בסופו של מסע כל אחד ועולמו, ואיכשהו התרגול קיבל גוון קצת פחות רציני (מבחינת האווירה) עד שבשלב מסוים עברה רחלי לתדר של משחקים המוכר לכל מי שמתרגל אצלה.. נועה שתרגלה משמאלי לחשה "הנה זה מתחיל.." עלמה שהייתה לימיני אמרה "עובדים על מופע סוף שנה.." אבל השיא היה שקיפצנו כולנו או יותר נכון ניסינו לקפץ מאדו מוקה שונאסאנה לדאנדאסנה וכששולי (שכולנו יודעים שהוא אדם מקסים וידידותי וחם ופתוח אך גם בעל פן רציני של איש עסקים חובקי עולם) קרא מהפינה של האולם: "לא, לא, חכו.. באו נעשה גל..." הייתה תחושה של חגיגה אחת גדולה, ובאמת כבר היה קשה לשמור על רצינות ופשוט צחקנו מהלב צחוק מקסים משוחרר מכל עכבות.
אז זהו בינתיים
מקווה שניפגש בסדנא הבאה
והערה אחרונה באמת, אבקש להקדיש את הטקסט וכול תפילה אפשרית לראשיד, פליט סודאני שנקלע למצפה מתת, ובחסדיה של דינה מצא בו בית לזמן מה, עזרתו ונוכחותו בהכנות לסדנא היו לרחלי כמתנת האלוהות. ואם יש למילים כוח, מי ייתן ואדם יקר זה, ידע שקט ומנוחה בטחון ושלווה, אמן ואמן.
באהבה
דנה
|
מהי איינגאר יוגה?